סלט ירוק

כשאני נשארת עד מאוחר בעבודה (חמש) והמסדרונות כבר ריקים, אני שומעת את המנקות משוחחות ביניהן ליד החדר שלי. לרוב הן מרכלות על שאר עובדי הנקיון.
היום שמעתי:

-"הוא שחור כמו ג'וק. אלה, כמו שהם שחורים בחוץ, ככה הלב שלהם שחור."

-"נכון. בדיוק ככה."

אני רוצה לומר דבר מה.

הייתי רוצה שנהיה יותר ג'נטלמנים. ג'נטלמן זה מישהו שתמיד דואג שהאנשים הסובבים אותו יחושו בנוח. ג'נטלמן הוא אדם עדין.

הוא בטח לא אדם כוחני שמדבר תמיד בקול רם, שהזמן אץ לו, שלא שם לב שהוא מוחץ אותך עם המילים והמחוות שלו. התנהגות כזו יכולה לגמד גם את המבריקים בינינו.

אנחנו חברה כוחנית, כלומר חברה שהיחסים (בעלי המשמעות) בין היחידים או הקבוצות בה נקבעים לרוב על פי מידת הכוח או האגרסיביות שהאחד מפעיל על השני, ולא בצורה של דיון, נימוסים, שיתוף, הבנה הדדית, דיפלומטיה. חברה שבה אתה חייב להפוך בעצמך לאדם כוחני כדי לשרוד, ולוותר בדרך על הרבה תכונות טובות ונעימות שיש בך.

אז עכשיו, בפרספקטיבה קצת שונה, אני רואה את זה בבהירות גדולה יותר. וזה כואב לי בין היתר כי אני יודעת שהחיים כאן כבר הספיקו לשנות אותי לרעה מהבחינה הזו, וכי עכשיו אני כבר לא יודעת עד כמה אני רוצה לחיות תחת התנאים האלה. מאוד מדכא.

אחד ההבדלים המרכזיים בין ישראל ואירופה היא קלות הקיום. לוקח זמן להבין את זה. אנחנו הישראלים מכורים לשגרה השוחקת שלנו ולקשיי היום יום. אנחנו מפחדים שאם נעשה צעדים דרסטיים לשיפור המצב, משהו בנו ישתנה באופן בלתי הפיך ונאבד את הזהות שלנו. לכן ישראלים מפחדים מהשלום באותה מידה בה הם רוצים אותו. כי אנחנו מכירים צבא, מכירים אומללות, מכירים פיגועים, מכירים את הסולידריות הכל-כך נוחה שנובעת מכל אלה, ולא מסוגלים לדמיין את עצמנו בלעדיהם. כי מיהו ישראלי אם לא כזה שהולך לצבא ונדפק בבנק ועובד עד חצות ועובד על כולם ולוקח משכנתא ובן אחיו ובת דודה של השכנה שלו נהרגו בפיגוע או בתאונת דרכים או במלחמה? יסורים, טרגדיות ומאבקים הופכים להיות מה שמגדיר אותנו כישראלים, ומפחיד אותי לחשוב כמה זמן עוד נוכל להתקיים ככה.

אנחנו חייבים להיות מספיק חכמים ומספיק אמיצים כדי לא לפחד משינוי, משיפור. זה שאספקט אחד של החיים שלנו יהפוך לקל יותר לא אומר שיהיה לנו משעמם, או שנתחיל לשנוא אחד את השני, או שנתחיל להשתמש במלא סמים ולרצוח ילדים ברחוב. וגם אם כן, נתמודד עם זה כמו כל מדינה אחרת. ישראל צריכה להתחיל (או אולי לחזור) להתנהג כמו מדינה ריבונית ולא כמו אסופה של חמולות, כמו מדינה שיש לה עתיד ושרוצה להמשיך להתקיים, ולא כזו שחותרת באופן מתמיד לחורבנה.

אני חוזרת היום לארץ (אם השלג יפסיק כבר), ובכך מסתיימת החוויה הבלגית שלי. קיבולת האלכוהול שלי עלתה פי עשר וככל הנראה חטפתי סרטן ריאות מרוב עישון, אכלתי מלא וופל בלגי וצ'יפס ושוקולד ועוד המון שטויות. הכרתי אנשים מעניינים. טיילתי. היה לי כיף. מאוד כיף.

ועכשיו, חזרה לחיים.

משהו מנובמבר:
היום היה אפור וקר, ואיך שקמתי הרגיש כמו ערב. היום עבר עלי בדמדומי למידה וצפייה בתכניות שהורדתי במחשב, באכילה ובעישון ובנגינה. אני מרגישה משונה, מעין כדור גדול של סערה שממשמש ובא אלי. והוא גם אפור כמו היום הזה, מלא בקצף עכור.
אני קוראת את "איים בזרם" של המינגווי ומאוד אוהבת את הספר. הים בסיפור, הוא דמות בפני עצמה, וכשאני קוראת אותו אני יכולה להריח אותו, וגם להרגיש מן רוח כזאת או לשמוע רעש, משהו של ים. זו תכונה של כותב מאוד טוב, כנראה. אולי לא קראתי מספיק ספרים כדי לזהות גאונות אמיתית. אבל נדמה לי שזה זה.

משהו מינואר:
אני מתאהבת במוזיקאים וסדרות טלויזיה בכזו תכיפות שאני מתחילה לחשוב שאני סובלת מאוטיזם רגשי. אבל הבעיה היא שבחיים האמיתיים להתאהב זה תהליך מסובך וכואב שמערב עוד איזה איש, שבדרך כלל אוהב אותי פחות משאני אותו. או יותר. בתוך הביצה הזו כולם מבולבלים כל הזמן. או שהם לא יודעים מה הם מרגישים, או שהם יודעים ולא מסוגלים להודות בזה בפני האדם השני או אפילו בפני עצמם. בסוף מישהו מאיתנו נשבר.
כולם אומרים שהם רוצים להתאהב, אבל כשזה מגיע לרגע האמת זה לא כזה זוהר. זה יותר כמו לאכול תפוח מסוכר בחמש דקות, לחטוף בחילה ולהקיא כל הלילה. אז אולי עדיף טלויזיה.

משהו מפברואר:
בשבוע האחרון התחיל מזג האויר להשתפר ולהתחמם. פתאום אפשר ללכת ברחוב בלי לקפוא ולפעמים אפשר להוריד את הכובע או את הכפפות. זה מזכיר לי את הארץ, וגורם לחזרה להיראות לא כל כך נוראית.
היום עברתי קצת על תמונות ישנות, ונזכרתי איך שפעם חשבתי שאם הכל מואר אז הכל בסדר. שמה שנמצא באור הוא מה שנכון ואמיתי. איך רציתי שיהיה לי בית לבן נקי ומואר, פשוט ובלי סודות, ואיך בסוף עמדתי בתוך כל האור הזה מסונוורת, מבולבלת וריקה.

יש לי פשפשי מיטה. זוכרים מה האמריקאים אומרים לילדים שלהם בטלויזיה? Sleep tight, don't let the bed bugs bite? אז אני לא ישנה טייט, כי הבד באגס בייט.

הכל התחיל ביום הראשון שלי בבריסל. הגעתי בטיסת ערב ולקחתי מונית לאחד ההוסטלים הקרובים למקום מגורי, שם העברתי לילה לפני הכניסה לדירה החדשה. בטפשותי החלטתי לקחת חדר ליחיד במקום דורם. אז קודם כל, החדר היה ממוקם בקומה הרביעית של ההוסטל, ללא מעלית, כך שנאלצתי לסחוב את שתי המזוודות הכבדות במדרגות התלולות לבדי. כבר התחלה טובה. כשפרשתי את הסדינים ונשכבתי לקרוא ספר (סתם, לראות friends בלפטופ), שמתי לב שעל הקיר הצמוד למיטה מתחילים להתרוצץ להם יצורים משונים בשיא המהירות. מעולם לא ראיתי לפני כן בד באגס, כך שלא היה לי מושג על מה אני מסתכלת. הם הזכירו לי את הברחשים החמודים שמסתובבים אצל ההורים שלי ליד הנאון בלילות הקיץ החמים – לא מזיקים, סתם טפשים. "אוי," אמרתי לעצמי, "טוב, לא נורא, הם יעלמו כשאסגור את האור". אבוי, כמה שטעיתי. בעודי מנסה להרדם היצורים התחילו להתהלך על המיטה בהמוניהם ולשתות את דמי במרץ. הנסיונות התמימים שלי להדוף אותם עלו בתוהו, ורק אחרי שעתיים של מאבק השכלתי להזיז את המיטה למרכז החדר, כך שלא תיגע בקיר, לנער את השמיכה והמזרון, ולחזור לישון. לא היה לי מושג באיזה סוג של חרקים מדובר, ועומק האסון עדיין לא היה ברור לי.

למחרת התמקמתי בדירה החדשה-עתיקה שלי ולכאורה העניין נשכח. אבל אחרי חודשיים, שמתי לב שבלילות אני מתחילה להתגרד. יום אחד ראיתי חרק על המיטה, קצת דומה לאלה שהיו בהוסטל. כשמחצתי אותו עם טישו הוא השאיר אחריו כתם דם. החלטתי לפתוח אינטרנט ולבדוק וואט דה פאק. I wish I wouldn't have.

עכשיו, אני לא יודעת אם הבאתי את החרקים איתי מההוסטל, או שהם פשוט קיננו בחדר שלי והחליטו לצאת אחרי חודשיים. בכל אופן, מה שאני יודעת היום הוא שמדובר ביצורים שכמעט בלתי אפשרי להפטר מהם. בד באגס הם יצורים קטנים ושטוחים שמסוגלים להשתחל כמעט לכל מקום. הם חיים בתוך מזרונים, מתחת לרצפות ומאחורי טפטים, מקומות שאי אפשר לחדור אליהם. הם ניזונים מדם של אנשים ומשריצים בערך 250 ביצים בכל הטלה. הנשיכות שלהם אמנם לא מעבירות מחלות, אבל הן מגרדות ומציקות, ויכולות לגרום לפריחה ואפילו לחום. הדברה של בד באגס היא מלחמה עקשנית של חודשים ארוכים, והיא כוללת פירוק, אשכרה פירוק, של רהיטים, טפטים ומזרונים, הרתחה של בגדים, נעליים ומזוודות, ומריחת כימיקלים רעילים על כל דבר בערך. בייסיקלי – מלחמה אבודה מראש לבחורה אומללה בת 28 מהמזרח התיכון.

מצד שני, הכבוד היהודי לא אפשר לי לוותר והחלטתי להושיב את הבד באגס על הכסא הנמוך של שגרירות חיי. כיבסתי את כל הבגדים. שאבתי בשואב אבק את כל הפריטים בחדר. לקחתי את המעיל לניקוי יבש. ריססתי את החדר והמזרון בתרסיס נגד חרקים, שהבטיח, אבל הבטיח! שהוא משמיד גם בד באגס. הקפדתי שהחפצים הנקיים לא יגעו בחפצים הנגועים, ואחרי יומיים הסאגה הסתיימה.

במשך שבועיים הכל היה נקי, ואני כבר חשבתי שהכל נגמר, עד שלילה אחד הם הופיעו שוב.
מאז אני מנהלת נגדם מלחמת התשה בזעיר אנפין, ואי לכך אני מותשת.

אתם מבינים, חברים, בד באגס יכולים לחיות עד שנה שלמה בלי לאכול. כן, עד שנה שלמה. אז כל עוד לא הורגים אותם לגמרי, סביר להניח שבשלב זה או אחר יגיע שוב אותו כתם אדום קטן ומגרד על הזרוע שלכם, ולידו עוד כתם אדום קטן ומגרד, ועוד אחד, כמו סרט אימה גרוע שבו הגיבורה בטוחה שהיא התגברה על הקללה, וברגע האחרון המכשפה גוררת אותה לגיהנום.

בין ריסוס לריסוס, אני מוצאת מדי פעם פשפש on the loose ומשמידה אותו בהנאה מהולה בגועל. לפני כמה ימים, בעודי מוחצת אחד ומותירה על הקיר כתם של דם וצואת-דם, שהרי היצורים אוכלים ומיד מחרבנים, אני חושבת איך זה שתמיד אחרי שאחד נופל, האחרים נשארים במאורה ולא יוצאים שוב כל הלילה. אולי יש להם מכשירי קשר קטנים, וכשבוב הפשפש לא עונה לקריאה, המפקד זועק בקול רם: "Tout le monde, Bob est mort!" (בכל זאת, פשפשים בלגים), וכולם מתכנסים מחדש בחדר הישיבות ומתכננים את המתקפה החשאית הבאה על גופי הרצוץ.

אז אלו הם חיי כרגע. אני רואה חרקים בכל מקום. אני מדמיינת שכתמים על הקיר שלי זזים גם כשהם לא. אני קמה באמצע הלילה בבהלה ופותחת את האור, "א-הא! תפסתי אתכם", אבל אין כלום על המיטה. אני חולמת שפשפש ענק אוכל לי את האף בזמן שהוא מספר בדיחות נוק-נוק בצרפתית. ומדי פעם אני גם רואה אחד על אמת. והכל חוזר על עצמו שוב.

מזל שעוד מעט אני חוזרת ללבנט. אני רק מקווה שאמצעי המניעה העלובים שלי (כביסה) בשילוב האקלים הים תיכוני ימנעו ממני להיות הנשאית של המטרד הלאומי הבא. אבל אולי כבר מאוחר מדי. מוהאהאהאהאהא.

למה לכל העמים מגיע שיהיה להם עתיד ורק לנו לא?

מכאן, דרך האינטרנט, הכל נראה רקוב. פוליטיקה שמקיאה מתוכה אנשי חזון ומושכת אנשים קטנים וטפשים, מדינה בלי אופק, עם אנשים שהופכים יותר ויותר צרים, עיוורים, קטנוניים, הוא עשה לי אז אני אעשה לו, נראה להם מה זה, הכבוד שלנו, הכבוד שלו, למה הוא ולא אני, למה אני ולא הוא.

אני מסוגלת לקרוא רשימה של 300 טוקבקים בוואינט על הפלטה האחרונה של משרד החוץ, וכמה שזה גורם ללב שלי להתכווץ וללחיים שלי להאדים, אני ממשיכה לקרוא את "סטודנט מבש" ו"רינה מאופקים", ששוזרים פניני לאומנות במחרוזת חיי. אני באמת לא יודעת למה אני עושה את זה לעצמי.

ועוד יותר גרוע, אני מגיבה. תגובות קצת מסבירות, קצת זועמות, קצת מצחיקות, בשמות בדויים לגמרי. נסיון, שנובע מאיזה מעין מאוד נאיבי בתוכי, להיות קמצוץ של מה שנראה לי כשפיות, בים של טירוף.

אבל זה שוחק לי את הכל. את ההרגשה שאנחנו באים מאותו מקום והולכים לאותו מקום. את העבר ואת ההווה ואת העתיד.

אז על מה בכלל יש לדבר?

אז בלי שהרגשתי הזמן שלי כאן הולך ומתקצר. אני לא מתכוונת לזמן שלי בחיים, למרות שגם הוא אוזל בקצב מפחיד. אני יותר מתכוונת לחזרה הצפויה לארץ. פויה. הבוז לשיבה כמו שאומרים.

אני לא רוצה להתמודד. לפני שנסעתי חשבתי שאני עושה טעות לעזוב הכל באמצע ולברוח. אבל רק עכשיו אני מבינה עד כמה זה באמת היה נחוץ, וכמה דברים בחיים שלי לא באמת אהבתי. למשל, רק המחשבה על לדרוך חזרה בדירה שלי עושה לי בחילה. ובוא נגיד שזה לא בגלל גודל החדר או כמות האור בסלון. לחזור למשרד, למחשב המצ'וקמק, המטלות היומיומיות המייגעות, הקפיטריה, החניה באוניברסיטה, האוניברסיטה. אוי, האוניברסיטה. הנסיעות. למלא דלק. לשלם חשבונות. להתחשבן על השמן זית. חברים. משפחה. אנשים. רעש.

החיים.

בחודשים שהייתי כאן עברו אצלי אחד אחד קרובים וחברים. יצא שדווקא כשאני לא שם התרחשו אצלם כל מיני שינויי חיים משמעותיים. בדרך הם עצרו אצל אדר להתרעננות. אני עמדתי בצד, השקפתי, אירחתי, הראיתי להם זעפו של חורף אירופי מהו. והם חזרו לארץ מלאים בצ'יפס ושוקולד, והמשיכו להתפזר לכל רוחות השמיים.

אז בעוד פחות מחודשיים אני חוזרת למציאות דומה ושונה. עם כל מיני דברים ישנים וחדשים, מעצבנים יותר ומעצבנים פחות, להתמודד איתם. וזה לא יהיה קל.

הערה: שלא תחשבו שתמה האובססיה למייקל ג'קסון. היא רק מחריפה למען האמת. הנה קחו עוד שיר.

סוף דצמבר מתקרב ובחוץ נהיה קר מאוד. היום ירדו כמה פתיתי שלג, ואומרים שמחר כבר ירדו כמויות. בהתאם לכך גמלתי בדעתי להשאר בבית ולא להוציא אף לא עפעף החוצה.

ובינתיים בחדר החם מתבשלת אובססיה מוזיקלית חדשה. מייקל ג'קסון.

יש משהו מביך ומרגש בלאהוב את מייקל ג'קסון. מדובר באייקון שמלווה את כולנו מילדות ושנושא על גבו כל כך הרבה תארים, דימויים, תמונות, סיפורים ושערוריות, עד שקשה לחדור ולהכנס פנימה לליבה המוזיקלית שלו. אבל כמו תמיד צריך רק שיר אחד שיצית משהו ומשם הדברים מתגלגלים לבד. פתאום האיש המשונה הזה שצחקו עליו בקונאן אובריין ובסאות' פארק הוא אמן, כלומר כזה שאפשר להבין אותו ולהרגיש את ההגיון היצירתי שלו ברמות שנמצאות מעל התודעה היומיומית. האייקון הופך מ"מייקל ג'קסון" למייקל ג'קסון.

כשדבר כזה קורה והציניות מתרככת אפשר להתחיל להבין את ההערצה המטורפת שסבבה אותו. הדימוי הציבורי שלו כ"מוזר" והיחוד המוזיקלי שלו מגיעים מאותו מקום. נכון, מייקל ג'קסון היה פריק. הוא היה נשי וחלקלק, אבל לפעמים גם גברי, נערי או סתם חמוד. הוא דיבר בקול עדין, ושר מוזר, גבוה ועם שיהוקים ולחישות. הוא היה תופס לעצמו את המפשעה בזמן שהיה רוקד. הוא היה מתלבש באופן בלתי מתקבל על הדעת. הוא היה שקוע כולו במוזיקה ובריקוד, עם עיניים עצומות, ילד-גבר-אשה, יצור. סוטה.

אבל אהבו אותו. ליוו אותו במשך שנים. הגנו עליו. חלמו עליו. מליונים על גבי מליונים של בני אדם בכל העולם. יש משהו עוצר נשימה, מרתק ואופטימי בידיעה שהאנושות יכולה לקבל אדם כמו מייקל ג'קסון על כל מוזרויותיו. הוא הצליח, ועדיין מצליח, לגעת בנקודה רכה כלשהי, שמשותפת לילד בן 8 ביפן ולזקן בן 65 בגרמניה. גם היום, חצי שנה אחרי מותו, כנסו לכל שיר של מייקל ג'קסון ביוטוב תראו תגובות נרגשות מלפני חמש או שש שעות בלבד.

יאללה, קר לי ואני הולכת לפוך.

מדי פעם אני נכנסת ל-Flandersnews.be , עיתון בלגי-פלמי באנגלית, רק כדי להתעדכן קצת במה שקורה מסביבי. לונג סטורי שורט: לא הרבה. רוב הכתבות הן סופט-ניוז, או כתבות חנופה משונות. הכותרת הראשית אתמול: "Happy birthday, dear Eurostar", כתבה המוקדשת ליום ההולדת החמש-עשרה של הרכבת המפורסמת. או כתבה שעוסקת בסטודנט אנגלי שהגיע לבריסל. כן, סתם סטודנט אנגלי שהגיע לבריסל. כתבות על אירועים גלובליים או מקומיים בעלי משמעות פוליטית או כלכלית נדחקות בדרך כלל לסוף העיתון.
לפני כמה ימים נתקלתי בעמוד הראשי בכתבה שמאוד הפתיעה אותי: וידאו של שתי דקות על נגן גיטרה חשמלית בתחנת המטרו ליד הבית שלי.
תקציר הכתבה:
At the Kruidtuin metro station in Sint-Joost (Brussels), the music has the rhythm of funk, blues or even tango. It’s all played by Miguel Abarca, a Spaniard who has found in his music a passion and a way to survive in the Belgian capital.
מה שהיה מוזר בעיני בכתבה, מעבר לזה שקראו לו "Spaniard", היא הזוית האופטימית ועליזה שהצמיד העיתון לנגינת גיטרה בתחנת מטרו עבור כמה יורו ליום, עיסוק שאפשר לתייג אותו כקיבוץ נדבות. זה נושא שבאופן כללי נמנעים ממנו בחדשות ובכלל, שנחשב קודר ומדכא. פינת חיים שאף אחד לא רוצה לחשוב עליה, בטח שלא בתחנה הבלגית האפרורית שלי. כאן עוברים על פני הנגן הצעיר מאות אנשים כל יום מבלי להתבונן בו בכלל, כולל אני. והנה מצמידים לו מוזיקה ועריכה קצבית והופה – עיסוק לגיטימי.
כל זה גורם לצופה לתפוס אחרת את התופעה של נגני רחוב, אפילו אם זה רק למשך הצפייה בכתבה.
האם זה אומר שלבלגים יש הסתכלות אחרת, קלילה יותר, על החיים? אולי זה נסיון מתוכנן לתת לגיטימציה לנגני רחוב? להפוך את המרחב הציבורי לשמח יותר? או שזו פשוט הדחקה קולקטיבית של הפנים המדכאות של בריסל? מי יודע.

ולעניין אחר לגמרי.

לוטה בערפל היקרה התארסה אתמול. החברה הכי טובה שלי בעולם כולו. השיר הזה בשבילך.

מגריט
היום שילמתי מלא יורואים והלכתי לראות תערוכה של רנה מגריט שמוצגת כאן בבריסל. מהתבוננות ביצירות שלו ובעיקר מהפרטים על חייו שהיו כתובים על הקיר בפונט חיוור שבקושי הצלחתי לקרוא, הבנתי שהוא מזכיר לי מישהו שאני מכירה והדמיון ביניהם הפליא אותי מאוד, עד שחשבתי שאולי האדם הזה בעצם מחקה, במודע או שלא במודע, את רנה מגריט, הן בסגנונו האמנותי, שבוודאי אינו דומה בפועל ליצירותיו של מגריט אלא הולם יותר את ההווה כמתבקש מיצירת אמנות, והן בבחירותיו האישיות (עבודה, חברים, אשה). בעודי עומדת מול הפונט החיוור האמור לעיל ומחייכת לעצמי צעקו לי החבר'ה "אדר, כבר היינו כאן". טוב.

אדיבות
אתמול הלכתי לבקר בתחנת המשטרה המקומית לצרכים בירוקרטיים. בבריסל יש לכל שני רחובות וחצי תחנת משטרה משלהם, ורק בה אפשרי לנהל את עניינך. מבירור קצר באינטרנט גיליתי שתחנת המשטרה שלי נמצאת בסמוך לפארק אך כשהגעתי לכתובת האמורה לא הצלחתי להבין איפה התחנה – ראיתי רק תיאטרון ואת בניין הפרלמנט הבלגי. הסתובבתי הלוך וסבוב ואפילו שאלתי כמה אנשים שניסו לכוון אותי, אבל כל מה שהצלחתי למצוא היה שער שחור קטן עם סמל של אין כניסה עליו. בסיבוב השני מצאתי ליד השער שוטר רזה ששתה קפה. שאלתי אותו איז דיס דה פוליס סטיישן והוא אמר ייס, באט את צריכה להכנס מהכיוון השני והצביע לכיוון הפארק עצמו. נכנסתי לפארק אך כל מה שראיתי היה אדמה ועלים רטובים, ואנשים שעושים ג'וגינג בגשם. החלטתי להפעיל מחשבה מקורית ולהכנס לראש הבלגי. נכנסתי לאחד משבילי הבוץ הקטנים משמאלי, הלכתי בו מעט והגעתי לשער שחור קטן לא מסומן. פתחתי אותו ולאחר כעשרה מטרים הגעתי לבקתה שהיא תחנת המשטרה שלי. השוטרת שישבה בקבלה היתה די מופתעת שמישהו הצליח למצוא אותה, אך הצליחה להרגע מספיק על מנת ליידע אותי שהשוטר הממונה על הכתובת הספציפית שלי, מר X, אינו נמצא היום, אבל היא תמסור לו את הפרטים שלי על מנת שיצור איתי קשר טלפונית. היום בבוקר קיבלתי ממנו שיחת טלפון מאוד אדיבה.

לימודים
האוניברסיטה בארץ מפעילה עלי לחץ למצוא נושא ומנחה לתזה. פפף.

עברית
אין אף מדינה בעולם, חוץ מישראל, שבה מדברים עברית. אני לא מדברת על מדינה שבה השפה העיקרית היא עברית, אלא על מדינה שבה מדברים גם עברית, כשפה שניה או שלישית. נניח הצרפתים, כשהם נוסעים לארצות הברית, אנגליה, גרמניה, ספרד או אפילו ישראל, יש שם אנשים שיודעים צרפתית – אפילו ברמה מאוד נמוכה. או דוברי אנגלית שנוסעים, טוב, לכל מקום בעצם. תחשבו כמה מוזר יהיה להגיע למדינה שבה מדברים קצת עברית, במבטא קצת אחר, עם שגיאות קלות. המקבילה היחידה לזה שיש לנו, לדעתי, היא סיני או השטחים, אבל זה לא אותו דבר.

חלום
בבוקר קמתי כי מישהו שלח לי הודעה: "את באה למוזיאון מגריט היום?", ומיד שמטתי את הטלפון ונזכרתי בבעתה בחלום ממנו התעוררתי והתחלתי לייבב על הבוקר. לא קורה הרבה, שמתעוררים ומתחילים מיד לבכות, אבל קורה. לפעמים. חלמתי שאחי הקטן הוא יונה והוא מנסה להכנס אלי לדירה מהחלון ולהתיישב לי על הלמעלה של הארונות. עכשיו, אני יודעת שיונים עושות נזק מאוד רציני מבחינה אסתטית, שלא לדבר על הגיינית, והוא לא יכול להשאר אצלי בבית, פשוט לא יעלה על הדעת, ולכן אני סוגרת בכוח את החלון ומשאירה אותו בחוץ והוא מנסה להכנס ואומר נו תני להכנס ושובר את הזכוכית ואז אני לוקחת מטאטא קש ודוחפת אותו החוצה, לא, אתה לא יכול להכנס, אתה צריך ללמוד להסתדר לבד בלי ללכלך לי את הארונות, תעוף החוצה ופתאום אחותי עומדת לידי ועוזרת לי לדחוף אותו שלא יכנס גם מהצד השני של החלון ושתינו נאבקות איתו וצועקות עליו תעוף תעוף, אבל הוא מתעקש ומחייך תוך כדי שהוא חובט את עצמו אל החלון השבור.

כשהתת מודע מתחיל לדבר בדימויים כל כך ברורים, זה אומר משהו.